<h1>סמ"ק מצוריך סימן ק"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לשבע בשמו כדכתיב (דברים ו') ובשמו תשבע. ולא שיהיה אדם חייב לשבע בשמו אלא כשאתה בא לשבע תשבע באמת בשמו. ואמרו רבותינו (שבועות ל"ח) אחד מושבע מפי עצמו ואחד מושבע מפי אחריםא) בין בשם המיוחד בין בכינויב) בין בלשון ברכה בין בלשון קללה ואמר אמן אחרי כן חייב לומר אמתג), ודיינים המשביעים צריכים להתפיס ספר תורה לנשבע בידו, ותלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו בתפילין ומיושב, ועכשיו נהגו להחרים בין בני אדם, וצריכין לאיים על הנשבע כדמפורש בפרק שבועת הדיינים (שם ל"ט) גם המשביע חבירו על חינם הוא בעונש שבועה כמוהו שנאמר (זכריה ה') אל בית (הנשבע) [הגנב] ואל בית (הגנב) [הנשבע] ודרשו רבותינו (שם) גנב זה הגונב דעת הבריות, וגם המשביעו (כדין) [בדין] יש עליו עונש קצת מפני שגרם לו קצת עונש, ויש לכל אדם להרחיק עצמו מכל שבועה. א)0וענה אמן ולאו דווקא אמן אלא אפילו אמר דברים שעניין שלהם כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו, עכ"ל ס"ג. ב)0כגון שנשבע במי ששמו חנון במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, עכ"ל ס"ג. ג)0כל כינוי שבועות כשבועות כגון (שברתא) [שבותא] שקוקא והוא שהיו אנשי המקום עולגים בו וקורין כן לשבועה וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה וכן הן הן והזכיר שם או כינוי הרי זה [כ]נשבע וכן ימין שבועה או שמאל שבועה שנאמר (ישעיהו ס"ב) נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, עכ"ל ס"ג.
